החלטה בתיק סע"ש 4168-04-13

פתח דבר

1.         המשיב (התובע),תושב השטחים,הגיש תביעה כנגד המבקשים (הנתבעים) לפיצויי פיטורים מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו בתקופת עבודתו אצל המבקשת 1. 

2.         המבקשים הגישו בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה שהוגשה כנגדם.

טיעוני הצדדים

3.         נימוקי הבקשה, בתמצית, הינם כדקלמן:

א.         המשיב הינו תושב השטחים, ולא ציין בכתב התביעה את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2) לתקנות בית הדין לעבודה. בנסיבות אלה, קיים חשש ממשי כי המבקשים לא יוכלו לפרוע את הוצאותיהם בגין התדיינותם בהליך.

ב.         סיכויי התביעה קלושים. התובע לא התפטר מחמת הרעה בתנאי העסקתו ובנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא מאחר ומצא חלופה תעסוקתית אחרת. כמו כן, אין מתקיימת יריבות משפטית בין המשיב למבקשים 2-3.

4.         בתגובתו ציין המשיב כי סיכויי התביעה טובים וכי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב.

            המשיב ציין כי עובר להתפטרותו חלה ירידה ניכרת בהיקף העסקתו, בניגוד לעובדים אחרים שעבדו אצל המבקשת 1 באותה התקופה, וכי המבקשים למעשה הודו בכך. עוד ציין המשיב, כי המבקש 2 היה מעסיקו בתקופה שקדמה ליום 1.10.07, ולפיכך מתקיימת יריבות משפטית בינו לבין המבקשים.

דיו והכרעה

5.         בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 [דב"ע (ארצי)  נד/189-9 דניאל סוסנוביק - מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

6.         בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו. 

7.         ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : " פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).

8.         כמו כן, הזכיר בית הדין הארצי באותה פרשה את ההלכה לפיה בבואו של בית הדין לעבודה לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא בחשבון את המיוחד במשפט העבודה (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל-הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391, 394).

9.         בפרשת אבו נאסר, נקבע בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה, וכי  יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

10.        בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני- יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

11.        ומן הכלל אל הפרט.

12.        כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של המשיב תושב השטחים אין בה לכשעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

13.        בחינת המקרה לגופו, מעלה, כאמור, כי תביעתו של המשיב סבה על מימוש זכותו לפיצויי פיטורים, הנובעת, לטענתו, מנסיבות סיום עבודתו אצל המבקשת 1. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזו נמצאה בתביעתו של המשיב.